סליחה, טעיתי

כמה מילים על סליחה: על חמלה, גבולות ורווחה נפשית

ימים של חשבון נפש, חגים וסליחות מעוררים מדי שנה מחדש את השאלה החיונית: מהי סליחה? האם היא מהווה מטרה שיש לקדמה בטיפול? והאם על כל דבר ראוי או אפשר לסלוח?

אין כוונתי לקיים דיון מוסרי פילוסופי מופשט, אלא להתבונן בסוגיה מתוך פריזמה קלינית, הרואה לנגד עיניה בראש ובראשונה את רווחתו הנפשית של המטופל.

שאלה זו מתחדדת בעוצמה כשאני חושבת על מטופליי לאורך השנים: ניצולי שואה, בני הדור השני והשלישי, ומטופלים שחוו התעללות וסדיזם מצד מעוולים שונים – חלקם בני משפחה קרובים ומעגל ראשון.

סליחה - פנים רבות לה

בעוד הנצרות מקדשת את מתן הלחי השניה והבודהיזם מדבר על הצורך למחול ולשחרר ליהדות גישה שונה (מציאותית יותר לטעמי), אם כי גם בה כמובן הבדלי גישות. הפילוסוף עמנואל לוינס (בספרו "תשע קריאות תלמודיות") מתאר מקרה בו רב החליט לתת לקצב שלעג לו הזדמנות לבקש ממנו סליחה, אך כשל בכך והקצב עלב בו שוב. לוינס מדבר על גודל האחריות שהרב קיבל על עצמו כשהאמין בטרם עת באנושיותו של אחר. אני מאמינה כי היכולת לבקש סליחה והיכולת לסלוח - שתיהן מיומנויות חשובות הן במישור הבינאישי והין במישור התוך אישי ומעידות על התפתחות נפשית ועל בגרות, כל עוד בקשת הסליחה אינה בגדר מס שפתיים, כנה ונעשית מתוך עמדה של קבלת אחריות וראיית האחר ולא רק כדי לנקות את מצפונו של המעוול ולצאת ידי חובתו וכאשר המעוול אכן עבר שינוי אמיתי. פילוסוף אחר, ז'ק דרידה (במאמרו "קוסמופוליטניות וסליחה", כותב על כך שהיכולת לסלוח חשובה דווקא במקרים הקשים, בהם המעוול אינו לוקח אחריות. כמטפלת, קשה לי להתחבר לעמדה זו; כפיית סליחה במקום שבו אין חרטה עלולה להוות שחזור של הפגיעה.

בין המישור התוך נפשי למישור הבינאישי

כדי להבין את תפקיד הסליחה בתהליך הטיפולי, אני מציעה להבחין בין שני מיונים מרכזיים:

1. המישור התוך-נפשי: במישור זה, המטרה אינה "לסלוח למעוול" אלא למנוע מהמטופל להיקלע להיתקעות עמוקה בכעס, בהאשמה ובהחפצה. הטיפול מאפשר לאוורר את הרגשות הקשים, להבין אותם, ולהעניק תוקף מלא לכעס והיאוש – מבלי לשקוע בהם. לעיתים, התהליך כולל ניסיון להתחקות אחר מניעי המעוול, להבינם ואולי אף לגלות כלפיו חמלה או אמפתיה (למשל, בהבנה שגם ההורֶה הפוגע היה בעצמו ילד שעבר התעללות). עם זאת, הבנה אינה מחילה: אין משמעותה קבלת המעשים, פטירתו של הפוגע מאחריות או ביטול האשם. פעמים רבות, השחרור הנפשי האמיתי אינו טמון בסליחה, אלא דווקא ביכולת של המטופל לומר לראשונה "לא עוד!", להציב גבול ברור ולצאת ממערכת יחסים מתעללת. עיקר העבודה הוא להבין עד כמה האירועים הללו מפעילים אותנו במערכות היחסים ובבחירות שלנו כיום, ואיך נוכל לבחור אחרת.

2. המישור הבינאישי: כאן עלינו לזכור כי הסליחה אינה תלויה רק בנו – היא נתונה גם לרצונו, יכולותיו וכוונותיו של האחר. לא תמיד קיים צד שני שניתן או ראוי לקיים מולו דיאלוג של סליחה.

המשימה המורכבת מכולן

בסופו של דבר, האתגר הגדול והעמוק ביותר בעיניי בעבודה הטיפולית אינו הסליחה לאחר – אלא הסליחה העצמית (ועל כך עוד ארחיב בפוסט נפרד).

אני מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה, ובהצלחה במסע האישי והטיפולי לעבר חמלה – כלפי האחר וכלפי עצמנו. חמלה שאינה מגיעה בכל מחיר, ולא בכל מקרה, אלא מתוך קשב עמוק לצרכי הנפש ולגבולותיה הבריאים.